מסדר ליל הפסח המתואר במשנה במסכת פסחים (פרק י) עולה הרושם כי במקור קדמה סעודת הסדר לאמירת ההגדה. לפני שנביא את הראיות לכך נציין כי בראש ובראשונה כך הסברא מחייבת. בנוהג כשבעולם, כשעורכים סעודת הודיה או מצווה, קודמת הסעודה לדברי התודה או הברכה. הנאומים נאמרים על בטן מלאה ולא על בטן רעבה ומקרקרת. אין שום סיבה, שסדר ליל הפסח, לא יתקיים באותו האופן.

ומכאן לראיות:

• המשנה כותבת כי לאחר כוס ראשונה "הביאו לפניו מטבל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת". הכוונה היא להבאת הכרפס שאותו האדם אוכל (מטבל=מטפל). אך מה הכוונה 'עד שמגיע לפרפרת הפת'? ייתכן, לאור פירוש הרמב"ם על משנת ברכות ו, ה, שפירש שפרפרת הוא הלפתן (קינוח), כי פרפרת הפת כאן הוא קינוח הסעודה. ומכאן, שהמשנה אומרת שיש לאכול אחרי כוס ראשונה את כרפס עד סוף הארוחה, ורק לאחר מכן למזוג כוס שניה ולהתחיל בהגדה. ראיה פשוטה לכך: בשום מקום בהמשך המשנה לא מזכירה שהאדם אוכל במהלך ההגדה, וסביר להניח שהוא אכל מיד כשהביאו לפניו את האוכל.
• סדר זה עולה גם משאלות מה נשתנה הנזכרות במשנה הבאה. בשאלות הללו האבא(!) שואל את הבן על השינויים שנעשו בארוחה – מדוע הטבילו פעמיים ומדוע 'הלילה הזה' כולו מצה או מרור. כמובן שאין אפשרות להכיר בכך קודם הסעודה, כפי שאנו עושים היום, אלא רק לאחריה.
• בהגדה של פסח מסופר על התנאים שהיו ישובים בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל הלילה עד שהגיעו תלמידים ואמרו להם שהגיע זמן קריית שמע של שחרית. בהתחשב בעובדה שקרבן הפסח (ובימינו האפיקומן) נאכל רק עד חצות, משמע שהדיבור שלהם על יציאת מצרים היה לאחר שסיימו סעודתם.
• בלוח הזמנים של ימינו קשה להבין כיצד ניתן להספיק להגיד את ההגדה כמו שצריך, לאכול את הסעודה ואת כל זאת לסיים לפני חצות – הגבול לאכילת קרבן הפסח (אפיקומן). אכן, לא מעט משפחות נאלצות להריץ את ההגדה או לקצר את הסעודה כדי להספיק לסיים הכל לפני חצות. כל זה מעיד שכאשר נקבעה ההלכה לאכול את הפסח עד חצות, היה הדבר אפשרי בלא כל בעיה – קרי, הסעודה היתה בראשונה, אז אכלו את הקרבן על השובע, ולאחר מכן אמרו את ההגדה.
• הדברים כתובים במפורש במרדכי (מסכת פסחים הסדר בקצרה רמז תריא) בדיון שלו על כורך: "מן הדין היה לנו לעשות הכריכה לבסוף של הסעודה כדרך שהיו אוכלין הפסח על מצות ומרורים לאחר הסעודה, אלא הואיל והתחיל [במצות] מצה ומרור בתחלת הסעודה הולך וגומר כל מצותו, וכן היה נראה לרבינו מאיר שבזמן שבהמ"ק קיים היו עושין כל הסדר אחר הסעודה ולא היו אוכלין מצת מצוה אלא לאחר שמלאו כריסן מקמח ובצקת ושאר דברים, אבל אנו שכל סעודתינו ממצת מצוה כיון שאנו מתחילין בהלכותיה אנו עושין מצותיה זו אחר זו בלא הפסקה אמנם זכר לפסח אוכלין האפיקומן בסוף כל אכילה".
• ראיתי שגם הרב מאיר מאזוז טען שסדר הסעודה המקורי כך היה, אלא שבתקופת האמוראים השתנה.
• שאלה גדולה היא מדוע הסדר השתנה. ייתכן שהיה זה בעקבות החורבן, וחכמים ביקשו שנחוש מדוע סדר הדברים איננו טבעי וזוקק השלמה ושינוי.
• דא עקא, שכיום המצב הזה של אמירת ההגדה לפני האוכל גורמת הרבה בעיות (של חוסר סבלנות עד לאוכל בין היתר) ובפועל אינה מקוימת אצל משפחות רבות, שם קשה להחזיק את הילדים הקטנים ונותנים להם ישר לאכול. לכן, ניתן להציע שבמקומות שצריך יקדימו את שולחן עורך למגיד, ורק יקפידו על הסדר הנכון של ארבע הכוסות:

כוס ראשון – קידוש.

רחץ ואכילת כרפס.

יחץ. נטילת ידיים עם ברכה (רחצה). מוציא מצה. אכילת מרור.

סעודה – שולחן עורך.

כוס שנייה – מגיד.

כורך. צפון.

כוס שלישית – ברך.

כוס רביעית – הלל נרצה.