אחת מנקודות המחלוקת בין העדות בפסח היא נושא קטניות בחג הפסח. על מקורו של המנהג והגישה המקלה שראוי לנהוג בימינו לגביו, כבר כתבתי לא מעט בעבר. כעת אני מבקש להתייחס לסוגיה חשובה, לעתים כאובה, שקשורה לכך – דינו של חתן אשכנזי, המקפיד על איסור קטניות, שבא להתארח בחג אצל חמיו וחמותו מעדות המזרח, שאינם מקפידים על איסור זה (או כל קונסטלציה אחרת, שדומה לכך).

לכאורה, הכלל כאן ברור. בענייני מנהגים, ההלכה מבחינה בין אדם שמעתיק את מקומו למקום אחר, אז הוא מאמץ את מנהגי המקום, ובין אדם ששוהה שם באופן זמני בלבד. או אז, עליו להמשיך לשמור את חומרות המקום שממנו הגיע בנוסף לחומרות שנהוגות באותו מקום (בבלי פסחים נ, ע"א; שולחן ערוך אורח חיים תסח, ד). לאור זאת, יש הסוברים שאותו חתן צריך להמשיך לשמור על איסור קטניות גם בעודו בבית חמיו וחמותו בפסח, שכן הוא רק אורח זמני שם והוא עתיד לשוב למקומו.

הבעיה היא שאין הנידון דומה כל כך לנושא שעליו ההלכה דיברה. ראשית, בהלכה דובר על מנהגי מקום, כלומר מנהגים שכל אנשי הקהילה או העיר שומרים בשווה. אדם שמגיע שם לביקור איננו חלק מאנשי המקום ולכן עליו להמשיך לשמור את מנהגיו. אבל בנידוננו מדובר בקשרי נישואין. קשרי נישואין הם קבועים והחתן הוא חלק ממשפחתה של אשתו. קשה אפוא לומר שהוא נחשב כאדם זר שהגיע למקום. אותו חתן הוא חלק אורגני מאותה משפחה, ונוכחותו שם לפיכך היא קבועה.

נוסף לכך, בהלכה מדובר על מנהגים שאדם מקיים לעצמו. אבל במקרה שלנו (כך בדרך כלל), לא החתן הוא שמבשל את האוכל, אלא חמיו וחמותו הם שמבשלים עבורו את הארוחה. האם יעלה על הדעת לדרוש מהם להתאים מאכלים לכל חתן שמגיע עם מנהגיו? לא רק שהדבר לא תמיד מעשי (אם כי אני מכיר אישה שמכינה חמישה סוגי מאכלים לחמשת חתניה!) אלא שגם אינני מוצא בו הגיון הלכתי – לאותם הורים מנהגי המקום שלהם. מדוע לחייב אותם לבשל אוכל על מי מנהג שאיננו שלהם?

יש שיאמרו, אם כן, שהפתרון פשוט: שהחתן יימנע מאכילת המאכלים שלגביהם הוא מחמיר. אך גם זה קשה בעיני. ראשית, לא פעם הימנעות מאכילה פוגעת במארחים שטורחים ומתאמצים בהכנת המאכלים. שנית, הדבר בעייתי מהבחינה העקרונית: האם כך אנו מבקשים שקיבוץ גלויות ייראה, שחתן וכלה לא יאכלו את האוכל של ההורים? האם יעלה על הדעת שדווקא בחג שבו אנו חוגגים את גאולת ישראל מהגלות, נתחלק ונתפרד על בסיס המוצא השונה שלנו? שלישית, ההלכה עצמה הקפידה על כך, כשקבעה שאדם שחורג ממנהג המקום שבו הוא נמצא יעשה הכל בצנעה, כדי להימנע מאיסור "לעולם אל ישנה אדם מפני המחלוקת" (שולחן ערוך שם). ואם הדבר נכון לאורח בעיר זרה, כל שכן שהוא נכון לבן משפחה.

לכן, לענ"ד, במציאות של משפחה מעורבת, כאשר חתן מגיע לאכול אצל משפחת אשתו, אין דינו כשל אדם שרק מבקר בקהילה אחרת, אלא דינו כתושב קבוע שם. הוא חלק אורגני מהמקום כמו כל אדם שבא להשתקע במקום אחר, ומשום כך עליו לנהוג במנהגי המקום – לאכול כל מה שנותנים ומציעים לו, מבלי לשאול שאלות מיותרות.

יש אולי שיתקשו בהוראה זו, משום שהם רגילים לחשיבה הלכתית בינארית, בה הכל מותר או הכל אסור. אבל בעידן של קיבוץ גלויות אנו נדרשים לחשיבה קצת יותר מורכבת. הפיכת עם ישראל לעם אחד לאחר שנים של פירוד מחייבת אותנו לפתח את התפיסה ההלכתית, כך שלפחות כשמדובר במנהג, נדע להבחין בין הבית הפרטי למשפחה המורחבת, ובכל מקום ינהג האדם במנהג המקום. זו הדרך לממש את חזון הגאולה, לה זכינו לאחר אלפיים שנות גלות.