בשנים האחרונות נפוצה תופעה, בה יותר ויותר בעלי בתים רוכשים מצות עבודת יד לצורך אכילת מצת מצווה בליל הסדר. בדרך כלל מדובר במצות עגולות (לעומת המרובעות שבמכונה), שעלותן רבה. תחושתם של אותם אנשים היא שמצות אלו מהודרות יותר. אבל אמנם הדבר נכון? האמנם מצת יד מהודרת יותר ממצת מכונה? נקדים ונבהיר שדיוננו איננו נוגע לדין 'מצה שמורה'. בין לצורכים מצות יד או מצות מכונה, יש להשתמש במצה שמורה, היינו מצה שנעשתה מקמח שנשמר משעת הקציר. שאלתנו נוגעת רק לאופן עשיית המצה – האמנם עדיפה יד על מכונה?

שאלת כשרות מצות המכונה התעוררה באירופה במחצית המאה ה-19. ראש האוסרים אותן הוא ר' חיים מצאנז, שכתב בתשובה משנת תרי"ח (שו"ת דברי חיים אורח חיים א, כג):

לדעתי הרבה טעמים על פי דין לאיסור, אך הם כמוסים אתי… ולכן בדרך החלט אומר לכם כי העושה מצות על כלי זה הוא חמץ גמור.

מהם הטעמים הכמוסים של הרב? מלבד החשש מניקוי לא טוב של המכונה, אין הוא מגלה את טעמיו. נימוקים אחרים שהועלו אצל האוסרים הם: טענה שבעשיית מצות במכונה אין כוונה 'לשמה', חשש כללי מפני שינויים בהלכה, וכן חשש לפרנסתם של הפועלים היהודים שעבדו בתעשיית המצות. בכל מקרה, בעקבות דבריו החריפים של הרב מצאנז ("העושה מצות על כלי זה הוא חמץ גמור"!), נהגו כל החסידים להשתמש רק במצות יד לאורך ימי הפסח.

בקרב המתנגדים ועדות המזרח נשמעו קולות הפוכים. לא רק שהם לא החשיבו את מצות המכונה כאיסור אלא שראו בהן אף הידור גדול יותר. הסיבה המרכזית לכך היא העובדה שבמצות מכונה אין חשש לחימוץ כלל ועיקר, וזאת מפני הלישה המעולה וזריזות הפעולה. עובדה זו גלויה לכל מי שמכין בצקים בביתו. לכל הדעות, השימוש במערבל מוציא תוצרים טובים בהרבה יותר מאשר עשייה ביד. ולעניין ה'לשמה', אותם פוסקים טענו שהיות שהמכונה היא רק כלי בידי האדם, מספיקה כוונתו של מפעיל המכונה כדי להחשיב את עשיית המצוות "לשמן". ואכן, רבנים גדולים הקפידו בעקבות כך להשתמש דווקא במצות מכונה, ובהם הרב שמואל סלאנט, הגרש"ז אויערבך והרב צבי יהודה קוק.

ברצוני להעלות על טיעון זה של המצדדים במצות מכונה נימוק נוסף, פשוט אך מרכזי: מצות יד הן בהרבה פחות טעימות ממצות מכונה, וחלקן אף כמעט בלתי אכילות (וזאת מבלי לדבר על הקושי הרב בלעיסתן ועיכולן). מצב עניינים זה מנוגד לדרך בה חכמים ביקשו שנאכל את המצות בליל הסדר.

המשנה הפותחת את הפרק העשירי במסכת פסחים אוסרת על אדם לאכול בערב פסח סמוך למנחה, ומפרש זאת רש"י: "כדי שיאכל מצה של מצוה לתיאבון, משום הידור מצוה" (בבלי פסחים צט, ב). אף הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ו, יב) מזכיר את מנהגם של חכמים הראשונים אשר "היו מרעיבין עצמן ערב הפסח כדי לאכול מצה בתאוה ויהיו מצוות חביבין עליו". הנה כי כן, יש חשיבות לאכול את מצת המצווה בתאווה, מתוך חביבות המצוות. וכאן הבן שואל: האם משהו מתאווה לאכול את מצות עבודת היד? בנוגע לרוב מצות היד שאני ראיתי, לא רק שאין אדם מתאווה להן אלא אפילו נפשו סולדת מהן, גם כשהוא רעב. האם יעלה על הדעת אפוא שמצות שכאלו תיחשבנה להידור מצווה?

מעניין לראות שרבה של ירושלים, הרב שלום משאש, הזכיר בעצמו נימוק זה (שו"ת שמש ומגן ב, אורח חיים סימן עג):

ונראה לי וודאי שזה (=מצות מכונה; ע.פ.) עדיף הרבה ממצות יד, הן מצד ספיקות הנופלות… הן מצד אכילתן, שהן נכססים  תיכף בפה, וגם ערבים לאכול, ויוכל האדם לאכול גם יותר מהשיעור ובזמן מועט… ויש בזה נחת רוח גדולה לקיים מצוות ה' כראוי ובשמחה, לא כן בשל יד הם קשים, ובפרט לזקנים עם שיניים חדשים, דקשה מאוד מאוד לעשות המצוה כראוי.

לאור כל זאת נראה בבירור, שמלבד מי שמנהג אבותיו בידיו, ראוי להשתמש דווקא במצות מכונה לאורך הפסח. אלו מצות פריכות וטעימות, ובשל כך מהודרות יותר ממצות היד הקשות וחסרות הטעם. להן ניתן להתאוות, כתקנת חכמים, ועל כן בהן מקיים האדם את מצוות אכילת מצה באופן השלם ביותר.